מהי הנקודה שחובה להרפות כדי לא לשאת בתוצאות ?

מהי הנקודה בניהול שחייב להרפות ולא לשלוט כדי לא לשאת בתוצאות ?

בתקופה האחרונה אני, כמו רבים אחרים, סבבתי סביב אנשים חולים במחלות הנפוצות לעונה ואנשים חולים רבים סבבו אותי. כל סדר היום שלהם השתנה והשפיע על סדר היום גם שלי אבל נראה שאני המשכתי בשלי, לא האטתי את הקצב , דווקא להיפך, נראה שהגברתי כאילו ניסיתי לברוח בכל כוחי מהאפשרות שמשהו שאינו בשליטתי ימשוך אותי ויאלץ אותי לעצור.
ולעצור ??! זאת בכלל לא אפשרות ! איך אפשר לעצור עם כל העבודה השוטפת הרי היא ממש לא תחכה לי.
לפני כשבוע הרגשתי כבר את הדגדוג הלא נעים בגרון ואליו הצטרף מר שיעול הכבד. בתוכי זעק לי קול, עצרי! לפני שיצטרפו עוד כמה תופעות ואז כבר לא תוכלי להתעלם.
והעבודה המשיכה, החיים המשיכו, ייעוצים, הרצאות, קורסים ושלא נשכח את הילדים שגם הם דורשים שתקדישי מכוחך ומזמנך ושאר המשימות ברקע , כמו מוסיקה בראשי מתנגנות…
אז נטלתי כדור או שתיים והמשכתי לקום, לעשות, לעבוד ולכלות כל טיפת אנרגיה שהווירוס העונתי עוד לא הספיק לשאוב אבל אז היא נגמרה… נותרתי ללא טיפת אנרגיה, הרגשתי שרוקנתי את כל המאגרים. בשלב זה כבר לא הייתי עם דגדוג בגרון ומר שיעול. התשתי את גופי לחלוטין עד שהוא כבר לא יכל להתמודד עם הווירוס שפקד אותו עד שהווירוס הפך לחזק יותר ויותר והתגבר על גופי.
בשלב זה איבדתי כבר את השליטה והושבתתי לחלוטין עם חום גבוה, רעידות, הקאות וכל התופעות ה"נהדרות" הנלוות לווירוס המנצל גוף מותש .
המחשבה שהיו בהתחלה "אסור לך!! אסור לך להיות חולה, קומי, תמשיכי.." , הפכו למחשבות הכוללת רגשות אשמה, " מה עושים עם העבודה, רק אני יכולה לעשות אותה, למה לא לקחתי ויטמינים, אולי הם היו מונעים את המחלה…" .
איך שלא הסתכלתי על הדברים, רק רטנתי וכעסתי על עצמי, האשמתי את עצמי והלקאתי את עצמי בכל רגע ששכבתי במיטה. בכל הזדמנות בה הרגשתי רק ניצוץ של חוזק, מיד ניטרתי מהמיטה והתחלתי לנסות ולהדביק את המשימות שהצטברו וככל שהמשכתי לעשות זאת, נעשיתי רק יותר ויותר חולה וחלשה.
הווירוס השתלט עלי למשך מס' ימים ארוכים וקשים אבל גם הוא בסוף חלף.
ואז יצאתי מהמיטה, התקלחתי, התלבשתי, אספתי כוחות מחודשים ונכנסתי לעבודה והנה,"הפלא ופלא", המשרד עודנו קיים ומתפקד,פגישות שנדחו נקבעו למועד חדש,הצוות המשיך וגיבה, הילדים אכלו,שתו, למדו ונהגו כילדים והעולם המשיך כמנהגו.
כל המחשבות הקטסטרופליות שלא הניחו לי במיטת החולי היו רק תעתוע…
כן…כולם יכולים להסתדר גם בלעדי. כן.. אני יכולה לסמוך על אנשי הצוות שלי ועל משפחתי היקרה.
כן…זה בסדר לא להיות תמיד בשליטה, כן…גם אני בן אדם, לנהל עסק לא הופך אותי לכל יכול.
הסתכלתי על העבודה שהצוות עשה והבנתי הרבה. הבנתי שכן השקעתי בצוות שלי על מנת להדריך ולהנחות אותו לבצע את עבודתו גם מבלי שאני אהיה שם בכל רגע נתון, הבנתי שהתייחסתי לצרכים הטכניים והאמוציונאליים שלהם ובכך יצרתי בהם תחושת שותפות בעסק ולויאליות . אני יכולה לסמוך על הצוות שלי שיתפקד , יתגבר ויתמודד עד שאחזור. הבנתי שגם בבית הילדים יכולים להסתדר מבלי שאמא "תנגב להם את החלב מהשפתיים", מבלי שאמא תאמר מה נכון ומה אסור, לימדתי אותם כבר, אני יכולה לפעמים קצת להרפות .
הבנתי שאילו לא הייתי נאחזת בכל טיפת אנרגיה בשליטה, הייתי יכולה שלא לשחוק את גופי וכך הייתי שומרת יותר על בריאותי.
מנהלות יקרות, חייב לדעת מתי לעצור, חייב לדעת לסמוך ולהרפות מהשליטה לפעמים.
דענה לכן, אם אינכן סומכות על הצוות שלכן שידע לתפקד גם בלעדכן, יש משהו שאתן בוודאי לא עשיתן כשורה . אינכן יכולות להסתמך על כוח הרצון והאופי הנחוש שפיתחתן עם הקמת העסק שלכן, ישנם דברים שאינם בשליטתכן במסגרת היותכן בני אדם.
ראשית קבלו עובדה זו ומנקודה זו בדקו שיצרתן סביבכן סביבה בעלת משאבים מספקים ויעילים שאינם מצריכים את נוכחותכן באופן קבוע.
שנית, שחררו שליטה מדי פעם, שום אסון אמיתי לא יקרה, האמינו בכך ודעו מתי לעצור לפני שתצרו נזק גדול יותר לעצמכן ולעסק שלכן.
במשך שנים אני פוגשת מנהלות גנים המגיעות לגן מותשות וחולות לחלוטין מבלי להוריד את הקצב ולו בהילוך אחד. מנהלות המתעלמות לחלוטין מהצרכים האנושיים והאינדיווידואליים של עצמן.
אם תגיעו לגן חלשות, מקוררות שכל הגוף זועק למנוחה בעודכן נלחמות בלהישאר בשליטה, אתן תרדו, ללא ספק, באיכות עבודתכן מול הילדים ולמול הצוותים.
וההורים המגיעים לגן ומצפים לראות אותך, הדמות החזקה והמובילה שבחוזק שלה יוצרת בהם את תחושת הביטחון ובמקום זאת, הם פוגשים אותך עם אף אדום, שיעול וצמרמורות. מה עובר בראשם ואילו חרדות פוקדות אותם…
דעי לך, הם לא חשים הערכה כלפייך שאת נלחמת בחולי וכביכול, לוקחת אחריות ומגיעה בבוקר לגן, הם דווקא חשים חסרי ביטחון למראיך. אל תשכחי, את מייצגת את עוצמת השגרה, כשאת בסדר, הכל ניראה בסדר ותקין בגן, כשאת נראית חולה או טרודה את משדרת להם שמשהו לא בסדר היום בגן ומשם מתחילות הדאגות. אם ההורים יכירו ביכולות של הצוות, באחריות שהם לוקחים, במסירות שלהם, הם יקבלו את האנושיות שבך ויסמכו על הצוות לתפקד בעת היעדרותך.
בטיפים קודמים שניתנו באתר, המלצתי על מינוי של איש צוות שיתפקד מול הצוותים ולמול ל ההורים בעת היעדרך, זה יכול לתרום לך מאד לשקט הנפשי.
אני מבינה שכולנו, כמנהלות עסק וכאימהות, קשה לנו גם לקבל שנוכחותנו אינה חובה באופן קבוע, שיכולים לתפקד גם בלעדינו. אולי דווקא ממקום של צורך איננו משחררות את השליטה ובכך אנו לעיתים עשויות "לסרס" את אנשי הצוות וגם את ילדינו. גם כאימהות אנו חייבות לדעת מתי לעצור ולשחרר כדי לאפשר לילדנו לרכוש את העצמאות וכישורי החיים הנדרשים להם וגם כמנהלות אנו חייבות לדעת לעצור ולאפשר לצוות לקבל עליו אחריות ובכך לחשוב לבד ולבצע בצורה יעילה ומסורה את עבודתם.
ושלא תשכחו שכשאתן עייפות, חולות או שחוקות מניסיון לשמור על השליטה ולתפקד מעבר ליכולתכן, אתן יורדות ברמת היעילות . ניסיון היתר שלכן יכול רק להזיק לכן, הקשיבו לגוף ולצרכים האישיים שלכן, תדעו לשמור, לטפל בעצמכן ולהיות מאושרות עד כמה שאפשר כדי שתמיד תוכלו להיות שם בין אם בפרונט ובין אם מאחור.

שלכן,

מיכל הרפז

רוצה ללמוד עוד על עבודה עם ילדים בגילאי לידה עד 3? לחצי כאן

שעות הפעילות שלנו למענה טלפוני:
ימים ראשון-חמישי בין השעות 08:30-15:30
רחוב שושנה פרסיץ 1 תל אביב
09-7966566
info@m-harpaz.co.il

 

אודות מיכל הרפז

מיכל הרפז, בעלת תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה לגיל הרך, בעלת תואר שני בניהול מערכות חינוך וחמש שנות לימוד הנחיית קבוצות הורים במכון אדלר, גננת ומנהלת מעונות יום בעברה.
מיכל הקימה את מרכז הרפז לפני 15 שנה על מנת לתת מענה לנשות החינוך בגנים הפרטיים בין אם בהתמודדויות מורכבות עם ההורים, עם הצוותים וכמובן עם הילדים

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן