כיצד נדע מתי לעודד את ילדנו ומתי לשחרר ?

"עד שנולדו ילדיי לא ידעתי רצון כה עז להצלחה " אמרה אמא לילד בן 4. איזו הצלחה כבר יכולה להיות לילד בן 4 ?
התפתחותם של ילדנו הינו מסע רצוף בהצלחות, בכישלונות ועיכובים. עבור ילדנו המסע בונה את אישיותם, את הדימוי העצמי שלהם ואת חווית החיים ועבורנו ההורים' ההתפתחות של ילדנו היא בגדר משימה ותפקיד .וכמו בכל תפקיד ומשימה עליה לקחנו אחריות' אנו שואפים וחדורים מוטיבציה להצליח.
כבר מרגע ההתעברות מתחיל לנבוט אותו הרצון שהילד שלנו יצליח. כל הערכת משקל מלווה ברצון הגדול שהעובר יהיה לא רק תואם לשבוע ההתפתחותי שלו אלה שיהיה מעט גדול וחזק יותר. עם בחירת שם הילד אנו חשים שמדובר בחריצת גורלו. שהשם ייצג את הייעוד המצופה ממנו בחיים. שם שמתאים לטייס, שם של בריאות וחיבור עם הטבע, שם של מנהיג וכו'…
ואז עם לידתו, אנו ממש כמהים לראות את הילד מצליח לזחול, מצליח ללכת, לדבר, לרכוש חברים .. כאשר כל שלב התפתחותי עבור הילד הוא בהחלט הצלחה המלווה בתחושות של מסוגלות ועצמאות אולם כאן בדיוק נכנסים אותם הפחדים ההוריים מכישלון ועיכוב .
הורים רבים מתקשים להישאר סובלניים בין שלב התפתחותי אחד לשלב התפתחותי חדש. קיים ניסיון ברור ועיקש ל"עודד" את הילד לעבור מפוזיציית זחילה לפוזיציה של הליכה . "ילדים נוספים בגן כבר הולכים ממזמן, הילד הגדול הלך כבר בגיל הזה.. מתי הוא כבר יעמוד ויצעד כמה צעדים, מה כבר בקשנו ???"

ונכון.. הורים רבים בימנו כבר ערים לעובדה שהתפתחות היא סקאלה בעלת טווח רחב היוצר שונות גדולה בין ילדים ובין בני אדם בכלל. לא כולנו מתפתחים בדיוק באותו קצב אולם גם לקצב יש גבולות ועד לקצה העליון אנו נדרשים להיות סובלניים ולשחרר את הילד ליהנות ולחוות את אותו שלב התפתחותי בצורה החיובית והממצה ביותר.
ואז הילד מגיע לגיל שנתיים ומתחיל להתעניין בחברתם של קבוצת השווים. לאט ובהדרגה הוא רוכש כישורים חברתיים לצד התפתחותו הרגשית, המוטורית והקוגניטיבית.
הפחדים נעשים אף גדולים יותר ובהתאם הרצון והציפיות מהילד להצליח לרכוש חברים, לרכוש ידע ולהיות ילד מאושר, פעיל ומפותח רגשית. אנו כה רוצים שאנו מתקשים לאפשר לילד להתמודד עם דילמות חברתיות. אנו מתערבים בכל סיטואציה בה אנו מזהים קונפליקט בין הילד שלנו לילד אחר ומנסים להעלים את הבעיה כדי שהאינטראקציה החברתית תהיה טובה, נעימה "וחברית" . בדרך זו אנו כביכול "מעודדים" את הילד לרכוש חברויות אולם אנו לא משחררים לרגע ובכך מקשים עליו לרכוש כישורים חברתיים .
ואם נצא לרגע מטווח הנורמה ונגלה עיכובים התפתחותיים לסוגיהם או קשיים מוטוריים, מעט סרבול או קושי בוויסות חושי, נוכל לראות הורים במלוא עוצמתם מנסים להתגונן ולהדוף את "הגזרה" ובינתיים.. מטלטלים את הילד בין 6 או 7 חוגים לחיזוק מוטורי, טיפולים רגשיים אין סופיים, מטפלים סיניים, הומאופטיים, מטפלים התפתחותיים, הדרכות ובקיצור מעבירים אל הילד את כל הבלבול והתסכול המלווה את ההורה .

בוודאי שאלו המצבים בהם אנו נדרשים לעודד את הילד להתמודד עם הקשיים בזמן שאנו מייצרים לו סביב ההתמודדות חוויות חיוביות, תחושות מסוגלות, עצמאות ובטחון מהידיעה שאנו שם עבורו, עם זאת, הגבול הדק שבין העידוד לבין מתיחת החבל לעיתים מטושטש והלחץ על הילד גובר וזה בדיוק הרגע לשחרר.
ומה קורה אם אנו כהורים לא למדנו לשחרר ?

במקרים אלו הלחץ והתסכול הופכים לכדור אחד המתעבה כמו כדור שלג ואז ניתן לראות בגיל העשרה ילדים עם קשיים חברתיים והורים המתמודדים עם הניסיון לתלוש אותם מהמחשב והטלביזיה ולהצמיד להם בכוח חבר .

במצבים אלו ההורה רוצה לעודד את הילד לפתח קשרים חברתיים בזמן שהילד חווה קושי ותסכול וככל שהלחץ מתגבר, הקושי החברתי הופך לעניין מרכזי בחייו העומד כעננה המכסה על כל החוזקות שלו ומותירה אותו לבד עם החולשה העיקרית .

כיצד בסיטואציה זו ההורה יכול לדעת מתי לשחרר ?
ללא ספק קושי חברתי יכול לספק להורה המון תחושות של חרדה. אנו בני האדם, יצורים חברתיים, לא נוכל לחיות לבדנו ואנו מכירים בצורך הטבעי לקשרים, לאהבה וחיבה וללא זה אנו נחוש נחותים, עזובים, לא ראויים ובודדים, בקצרה נפתח דימוי עצמי שלילי. בוודאי כל הורה ירצה לעשות הכל על מנת למנוע מילדו את התחושה והפגיעה אולם אותו הרצון מוביל לכך שבמקום שנעודד את הילד לתחושות וחוויות חברתיות
חיוביות שיעלו את הדימוי העצמי למקום חיובי, אנו לוחצים ודוחפים אותו לכל מיני סיטואציות חברתיות אליהן הוא מגיע בעל כורחו עם תחושות נחיתות ובוודאי לא מפיק מהן הצלחות .
ניתן לראות גם הורים לילד הסובל מבעיות השמנה שכבר מבינים ורואים בעיניי רוחם את הקשיים החברתיים כהשלכה לבעיה וכל כך רוצים למנוע אותה עד כדי חציית הגבול הדק שבין לעודד אורך חיים בריא להפעלת לחץ רגשי ויצירת מניפולציות כדי למנוע מהילד אוכל.

ושלא נשכח לרגע כיצד אותו קונפליקט בין לעודד לבין ללחוץ חודר מתוך הבית אל תוך המסגרת החינוכית. הקונפליקט מתגבר כאשר ההורה מאבד אחיזה ושליטה בכל המתרחש בזמן שהוא לא בסביבה עם ילדו ועוד יותר כאשר מתקבלות החלטות שלא תמיד באות באותו קנה עם התפיסה שלו לגבי טובת ילדו. משם יכולים לנבוע יחסים עכורים ומאבקים של הורים שעשויים "ללחוץ" ו"ללחוץ" על המערכת עד שבשלב כלשהו המאבק משיג תוצאות הפוכות של חוסר אמון, חוסר ביטחון ואוירה שלילית בין הבית לבין המערכת החינוכית הגוררת שיחות ותחושות מעל ראשו של הילד . גם שם מתקיים הגבול הדק בין לעודד במתווה של "מעורבות הורית" לבין ללחוץ מבלי לשחרר במתווה של "התערבות הורית".

אז הסדרה הארוכה של הצלחות וכישלונות מתחילה מההיריון ועד לאוניברסיטה כאשר הורים רבים נוטים ללחוץ ולא לשחרר לרגע עד שהילד הופך לאדם בוגר ויוצא "לחיים האמתיים" ועימו נותר רק ההד החזק מקולם של הוריו. ייתכן וההד לוחץ עליו לנוע במטרה לרצות את צרכיהם של האחרים כפי שריצה את ציפיותיהם של הוריו או שייתכן שאותו הד מעודד אותו לבחור את הדרך הראויה לו עם המון ביטחון ואמונה עצמית…הכל תלוי בכמה עודדנו ועד כמה לחצנו מבלי לדעת מתי "לשחרר".

המאמר מאת : מרכז הרפז בע"מ
כותבות : שלי נער ומיכל הרפז

רוצה ללמוד עוד עם עבודה על ילדים בגילאי לידה עד 3? לחצי כאן

שעות הפעילות שלנו למענה טלפוני:
ימים ראשון-חמישי בין השעות 08:30-15:30
רחוב שושנה פרסיץ 1 תל אביב
09-7966566
info@m-harpaz.co.il

 

אודות מיכל הרפז

מיכל הרפז, בעלת תואר ראשון בחינוך ותעודת הוראה לגיל הרך, בעלת תואר שני בניהול מערכות חינוך וחמש שנות לימוד הנחיית קבוצות הורים במכון אדלר, גננת ומנהלת מעונות יום בעברה.
מיכל הקימה את מרכז הרפז לפני 15 שנה על מנת לתת מענה לנשות החינוך בגנים הפרטיים בין אם בהתמודדויות מורכבות עם ההורים, עם הצוותים וכמובן עם הילדים

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן